על מנת לדון במזונות להם זכאית אשה, תחילה יש לבדוק את ההשתייכות הדתית של בני הזוג. יש הבדל בין הדתות השונות לעניין זה.
מזונות אשה על פי הדין העברי
לעניין זוג יהודים קובע הדין שאשה זכאית למזונות מבעלה בסכום המאפשר לשמור על רמת החיים אליה הורגלה במשך תקופת נישואיהם, כל עוד הצדדים נשואים. המשמעות היא שאשה אינה זכאית למזונות אשה לאחר הגט.
ישנם מקרים בהם אשה מפסידה את זכאותה למזונות מבעלה: כאשר היא בוגדת, כאשר היא מסרבת לקיים את חובותיה כאשה, לרבות כאשר היא מסרבת לקיים יחסי אישות עם הבעל, וכאשר היא זו הבוחרת לפרק את קשר הנישואים.
חשוב להבין שלא בכל מקרה בו האשה מבקשת להתגרש או עוזבת את הבית היא מפסידה את זכאותה למזונות. כל מקרה ייבחן לגופו, ואם יימצא כי הסיבה לעזיבת האשה נעוצה בהתנהגות הבעל, ייתכן והאשה תהיה זכאית למזונות.
כאשר האשה עובדת לפרנסתה, לרוב נקבע כי מעשה ידיה יהיה תחת מזונותיה: האשה תשלם את צרכיה מתוך שכר עבודתה במקום תשלום מזונות מאת הבעל, כמובן בהנחה שמשכורתה מספיקה לצרכיה.
תביעת מזונות אשה ניתן להגיש גם לבית המשפט לענייני משפחה וגם לבית הדין הרבני. ההכרעה לעניין הערכאה המועדפת שונה ממקרה למקרה, וחשוב להיוועץ בעו”ד מומחה בתחום דיני המשפחה בטרם קבלת ההחלטה לאן לפנות.
מזונות לזוגות שנישאו בנישואים אזרחיים/ידועים בציבור
גם בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים או החיים יחד בלא נישואים כלל, יכולים להיות זכאים למזונות מבן זוגם.
כבוד הנשיא ברק טבע את המושג של “מזונות אזרחיים”, בקובעו כי בהעדר הסכם מזונות מפורש, הזכות למזונות אזרחיים תקבע על פי דיני החוזים הכללים. הנשיא ברק השווה בין התחייבותם של הצדדים הידועים בציבור לבין התחייבותו של זוג נשוי. לטענתו, במקרה של ידועים בציבור תום הלב נגזר מהסכמת הצדדים לקשר של ידועים בציבור. על פי דבריו, מטרת המזונות האזרחיים היא האפשרות של בני הזוג להשתקם לאחר הפרידה. מזונות אלה זכו לכינוי “מזונות שיקומיים”.
האמור תקף בבחינת קל וחומר כאשר מדובר בזוגות שנישאו בנישואים אזרחיים, וזאת מכיוון ששאלת מהות הקשר אינה מוטלת בספק.
בתי המשפט קבעו כי הבסיס לקביעת דמי המזונות מסתמך על פי תנאי הכרחי, לפיו בן זוג אחד פיתח תלות מסוימת בבן הזוג השני באופן בו קיימת הסתמכות של אחד מהצדדים על בן הזוג השני.
לעיתים, אחד מבני הזוג מקדיש את כל חייו לטובת ניהול משק הבית מתוך הסתמכותו כי בן זוגו יתמוך בו כלכלית. קביעה זו נקבעה מאחר ויש לאפשר תקופת זמן סבירה לצדדים להשתקם, ולא ניתן לגדוע בבת אחת את התלות הכלכלית.
